משוב או שיבוש? איך להגיד את מה שלא עובד לנו בקשר ולצאת מזה קרובים יותר

או איך מעבירים משוב שלילי בקשר- כזה שמייצר שינוי ולא שיבוש או תסכול?

לפני כמה ימים עמדתי בחדר אמבטיה, הסתכלתי על משחת שיניים מרוחה על הכיור, ומצאתי את עצמי רותחת בשקט.

לא בגלל משחת השיניים. משחת שיניים, בסופו של דבר, היא לא באמת הנושא. רתחתי כי זו הפעם המאה שביקשתי, כי ביקשתי ולא השתנה כלום, כי הרגשתי שלא איכפת. ואז כמו שקורה כשמצטברים דברים, מצאתי את עצמי עוקצת, מבקרת, מבקשת שוב ושוב. מובילה לשיחות שמסתיימות בתסכול ולא בשינוי. מנסה לשנות את המילים אבל בינינו, שינוי מילות התלונות והביקורת נשמעות באוזני האחר אותו דבר.

עד שעצרתי ושאלתי את עצמי: הסנדלר הולך יחף?, הרי אני עובדת יום יום עם זוגות ומשפחות על תקשורת, על העברת מסרים, על יצירת שינוי בקשר. ואני, בבית שלי, נופלת לאותם דפוסים בדיוק שאני עוזרת לאחרים לצאת מהם.

אז עצרתי. הורדתי את השיפוטיות. התחלתי לתכנן. והחלטתי לארגן ישיבה משפחתית.

משוב שלילי - הדבר הכי קשה בקשר

בכל קשר יש שני סוגים של משוב. משוב חיובי ומשוב שלילי. ושניהם חשובים באותה מידה.

משוב חיובי הוא זה שמעודד התנהגות טובה, מביע הערכה, שביעות רצון, סיפוק. הוא אומר לאחר: אני רואה אותך, מה שעשית עשה לי טוב, אני רוצה עוד מזה. כולנו זקוקים לו. הוא מה שמחזק קשר לאורך זמן ומעודד התנהגויות חיוביות.

משוב שלילי הוא אחר. הוא מעביר מידע לאחר על מה שפחות עובד, על מה שצריך לשנות. הוא יכול להיות קטן כמו: "הכלים לא נשטפו מספיק טוב", "אני צריך שתקשיב לי ולא תיתן עצות". או גדול ומהותי: "אני צריכה שתתן לי יותר ביטחון", "אני צריך שנשנה את חלוקת התפקידים בבית", "שעות העבודה שלך פוגעות בנו".

ככל שהשינוי המבוקש נתפס גדול יותר, כך הקושי להעביר את המסר גדול יותר, ונדרשת יותר הכנה ויותר דיוק.

שני סוגי משוב שלילי ורק אחד מהם עובד

יש משוב שלילי שמרחיק. ויש משוב שלילי שמתקן ומשפר.

ההבדל ביניהם לא תמיד נראה על פניו, אבל הוא מורגש מיד. הרבה זוגות, למרות שיש בהם רצון עמוק לתקן ולשפר, מוצאים את עצמם בלופ: מעבירים משוב, לא קורה שינוי, או שהשינוי זמני ומתפוגג. ואז מגיעה האכזבה, ואחריה הציניות, ואחריה השתיקה. לא כי לא אכפת להם — אלא כי הדרך שבה הועבר המשוב יצרה התנגדות, ריצוי, או ריחוק.

משוב שלילי שטומן בחובו את המסר "את/ה לא בסדר", גם אם לא נאמר במפורש, יוביל כמעט תמיד לאחת משתיים: התנגדות, או ריצוי.

ריצוי הוא תנועה מסוכנת בקשר כי על פניו היא נראית כמו הצלחה. אנחנו מקבלים את מה שביקשנו. אבל מה שקורה מתחת לפני השטח הוא ריחוק, חוסר אותנטיות, ותגובה שלא באה מבחירה אמיתית. ולאורך זמן, זה בדיוק מה שמנהל את הזוגיות, ריצוי וחוסר כנות.

בסוף יש שני אנשים באותו צד שרוצים את אותו דבר

לפני שמדברים על איך להעביר משוב שלילי, חשוב להגיד משהו שלא תמיד אומרים:

בני הזוג שלנו לא רוצים להתנגד לנו. הם לא רוצים שנתאכזב, שלא ייענו הצרכים שלנו. ההפך, הם רוצים לזרום איתנו. הם רוצים שנהיה מרוצים. בדיוק כמו שאנחנו רוצים לתת להם. אנחנו באותו צד.

יש טעות נפוצה בקשרים- לחשוב שהצרכים שלנו מתנגשים. שצורך שלי בא על חשבון צורך שלך. שאם אני אבקש, יהיה כאן ניצחון של אחד על השני.

אבל כשלומדים לדייק מסרים ולהעביר משוב, חיובי ושלילי, מגלים משהו אחר לגמרי. מגלים שמתחת לסיפורים שבנינו, מתחת לטיעונים ולעמדות, אנחנו רוצים את אותם דברים עמוקים: ביטחון, כבוד, אהבה, שותפות, קירבה, הנאה, ערך, משמעות, ייחודיות, עצמאות. ושכשמדברים נכון, פתאום ה"מתנגש" הופך ל"משלים".

אז איך מעבירים משוב שלילי שמייצר שינוי אמיתי?

אם הבעיה היא לא חוסר רצון אז הבעיה היא איך המסר מגיע.

אחרי שעצרתי עם משחת השיניים, ישבתי לתכנן את הישיבה המשפחתית שלנו. הנה מה שעשיתי ומה שלמדתי מזה מחדש.

שלב ראשון: להוריד שיפוטיות והאשמה

כל עוד אנחנו בתוך ה"הם לא בסדר", ה"למה זה תמיד עלי", ה"הם לא מתאמצים"- אנחנו לא מוכנים להעביר משוב שיצור שינוי. אנחנו מוכנים להוציא את הכעס, אבל לא לייצר שינוי. אנחנו מוסיפים למסר שאנחנו רוצים עוד מסר של האשמה ולמסר לרוב נקבל התנגדות.

הורדת שיפוטיות לא אומרת שאין לנו צדק, היא אומרת שאנחנו בוחרים להניח את הצדק בצד ולהתמקד במה שאנחנו רוצים לייצר. כשעושים את זה, פתאום יש מקום לשאלות אחרות: מה אני צריך? מה חשוב לי? איך אני רוצה שזה ייראה?

מהמקום הזה אפשר להתחיל לדייק מסרים ובקשות, כאלה שהאחר יכול לשמוע ולהיענות להם.

שלב שני: הכנה לפני השיחה עצמה- תנאים מיטיבים לשיחה

הכנה היא אחד הכלים החזקים ביותר שיש, ורוב האנשים לא משתמשים בה.

אנחנו נוטים להעביר משובים שליליים כבדרך אגב, כשחוזרים מהעבודה, במטבח בזמן שמכינים סנדביץ', בין שתי משימות. כך גם התגובה תיראה: כבדרך אגב. האחר לא היה מוכן, הוא לא עיבד, הוא לא חשב  ואנחנו מצפים לשינוי.

לפני הישיבה המשפחתית אמרתי לבני המשפחה שלי: "אני מארגנת ישיבה משפחתית. אני רוצה לבקש מכם כמה דברים. אנחנו זקוקים לשינוי ושיפור של כמה דברים בהתנהלות בבית. נזמין סושי ונשב כולנו."

הכנה כנה, ללא שיפוטיות, שמגייסת את האדם אבל גם נותנת לו נקודות למחשבה. כזו שזורעת לו את הכיוון של השיחה, כדי שיוכל להרהר בה כבר לפני שנפגשים. לא הפתעה, לא התקפה- הזמנה.

שלב שלישי: תנאים שמאפשרים שיחה

יש שינויים שמצריכים תנאים מיטיבים. ויש שיחות שאם מנהלים אותן בתנאים לא נכונים  הן נידונות לכישלון עוד לפני שהתחילו.

הזמנו סושי ממסעדה שכל המשפחה אוהבת. ישבנו בלי הסחות דעת. בחרתי זמן שכולם אינם עייפים ולחוצים. יצרתי אווירה שאמרה: זה חשוב, אנחנו כאן לזה ביחד. לא שיחת מעבר, טקס קטן של שיתוף פעולה. התנאים חשובים, הטקסיות חשובה. ככל שהנושא חשוב ומהותי, כך הצורך בתנאים וטקסיות עולה.

שלב רביעי: דיוק המסרים- מסרי אני ולא האשמת האחר

התכוננתי לשיחה, דייקתי את המסרים על מנת שיתקבלו ולא יהוו איום פסיכולוגי. זה חשוב מאוד, הרבה פעמים אנחנו פונים עם הרבה כאב מתחת למילים שלנו אבל במקום להישמע הן מאיימות על האחר.

בשיחה עצמה דיברתי על עצמי. על מה אני מרגישה. על מה אני צריכה. לא "אתם תמיד..." ולא "אף פעם אחד מכם...". אלא: מה חשוב לי, מה אני זקוקה לו, מה אני מבקשת.

דיברתי על פעולות יומיומיות שלא שמים לב אליהן. על הצורך בשינוי בהתאם לתנאים הקיימים כיום. על חלוקת תפקידים הוגנת שכל אחד תורם בה לתפקוד הבית. ואחר כך  נתתי לכל אחד לומר מה הוא יעשה ומתי.

שלב חמישי: גישת הצוות זה אנחנו יחד נגד העולם

אחד הדברים שהכי משנים את אופי השיחה הוא מאיפה מגיעים אליה.

יש שיחות שמגיעות מגישה של "אני מול אתה": שתי עמדות מנוגדות, שני צדדים, קוטביות. וכשמגיעים ככה, האחר מתבצר, מתגונן, או מחזיר אש. אפילו אם הוא לגמרי מסכים עם מה שנאמר.

ויש שיחות שמגיעות מגישה של "אנחנו": אנחנו צוות, אנחנו נגד הבעיה, אנחנו רוצים שיהיה טוב לכולנו. כשמגיעים ככה, פתאום יש מקום להיענות. יש מקום לשתף פעולה. האחר לא צריך להגן על עצמו כי הוא לא בשפיטה.

סיימתי את הישיבה בדיוק מהמקום הזה- בחשיבות עבודת הצוות. בראיית ה"אנחנו" ולא רק ה"אני".

שלב שישי: לא לקחת את חופש הבחירה

זה הדבר האחרון ואחד החשובים ביותר

אנחנו יכולים לומר לאחר מה אנחנו צריכים. מה חשוב לנו. מה אנחנו מבקשים. אבל אנחנו לא יכולים להגיד לאחר מה לעשות.

כשאנחנו מנסים לכפות, אפילו מתוך כוונות טובות, אנחנו יוצרים ריצוי. האחר עושה, אבל לא מתוך בחירה. ומה שלא בא מבחירה לא מחזיק לאורך זמן. זה יוצר ריחוק, חוסר כנות, ולאורך זמן שוחק את הקשר מבפנים.

לתת לאחר את חופש הבחירה זה לא לוותר על הצורך שלנו, זה לאפשר לו לבוא לקראתנו מתוך רצון אמיתי. וזה, מתברר, הרבה יותר יציב מכל שינוי שנכפה.

מה קרה בסוף עם הסושי

הישיבה המשפחתית הצליחה. לא כי כולם הסכימו עם כל דבר שאמרתי, אלא כי כולם היו שם, קשובים, ורצו לתרום. כי ההכנה שיצרתי אפשרה להם לבוא מוכנים. כי הגישה שלי אמרה להם: אני לא שופטת אתכם, אני מבקשת שנבנה ביחד.

כל אחד אמר מה הוא יעשה ומתי. לא מתוך ריצוי, מתוך שיתוף פעולה.

וזה הזכיר לי שוב מה שאני יודעת ושוכחת,כי גם אני אנושית, שכשמדייקים מסרים ומעבירים משוב בצורה מיטיבה, מגלים שוב ושוב שיתוף פעולה, היענות, אמון שהולך וגדל. ויכולת להישען אחד על השני.

לסיום משוב שלילי הוא לא ביקורת הוא הזמנה לקירבה

תרבות הקשר שלנו מלמדת אותנו שמשוב שלילי הוא סכנה. שהוא אומר שמשהו לא בסדר, שהוא מאיים, שכדאי לשמור אותו בפנים, או להוציא אותו בכעס, או להמתין שהאחר יבין לבד.

אבל משוב שלילי כשמועבר נכון הוא בדיוק ההיפך מביקורת. הוא הזמנה לקרבה, לשינוי והתפתחות. הוא אומר לאחר: אני מספיק סומכת עליך כדי לומר לך מה אני צריכה, אני מאמינה שתוכל לתת לי את זה. אני רואה בנו שותפים.

ואם השינוי שאתם מנסים ליצור גדול, מורכב, ונתקע שוב ושוב, לפעמים הדרך הכי ישירה היא ללמוד לעשות את זה עם מישהו שיודע להחזיק את שניכם בתוך השיחה.

משוב שלילי נכון לא שובר קשר. הוא בונה אותו.